פסק-דין בתיק עמ"נ 33865-02-11

כללי

1. זהו ערעור על החלטת ועדת הערר לקביעת ארנונה כללית שליד עיריית פתח תקווה (להלן: "ועדת הערר" או "הוועדה") בעררים לשנות הכספים 2009 (ערר מס' 142/09)
   ו-2010 (ערר מס' 153/10), אשר ניתנה ביום 9.12.10. כפי שיפורט להלן, במהלך הערעור ביקשה המערערת למחוק חלק ניכר מהודעת הערעור, ולפיכך השאלות המצריכות הכרעה צומצמו. 

עיקרי העובדות

2. המערערת מחזיקה בנכס המשמש כסניף בנק אגוד בקומת הכניסה לבניין משרדים באזור התעשייה קרית אריה בפתח תקווה (נכס מס' 4601400010) (להלן: "הנכס" ו "הבניין"). עד לשנת 2009 חויב הנכס לפי סיווג "בנקים" בשטח של 362 מ"ר, והמערערת לא חויבה בגין שטחים משותפים בבניין. בשנת 2009 נשלחה למערערת שומה שלפיה הוגדל שטח הנכס ב-116 מ"ר, בסיווג "בנקים", בגין שטחים משותפים בבניין. שינוי זה הגדיל את חיוב הארנונה של המערערת בכ-30% (בכ-135,000 ש"ח לשנה). המערערת חויבה באופן דומה גם בשנת 2010. המערערת מתנגדת לחיוב זה בטענה כי לקוחות הבנק ועובדיו אינם עושים שימוש בשטחים המשותפים בבניין. לפי הטענה, לבניין עצמו כניסה נפרדת וחיצונית המשמשת רק את דיירי הבניין ואורחיו, ולא את סניף הבנק, ולכן, לטעמה של המערערת, אין סיבה הגיונית לחייב אותה בגין השטחים המשותפים בבניין.

3. על חיובה בשנים 2010-2009 הגישה המערערת השגות, בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"). השגות אלה נדחו על ידי מנהל הארנונה בעיריית פתח תקווה, ועל החלטותיו הגישה המערערת עררים לוועדת הערר. ביום 28.10.2010 התקיים דיון מאוחד בעררים לשנים 2010-2009. במהלך הדיון ניתנה לב"כ המערערת, לבקשתו, רשות להגיש תצהיר בסוגיית השטחים המשותפים.  הוגש תצהיר של מנהל הנכסים של המערערת, מר אבי יעיש, שלפיו המערערת אינה מחזיקה ואינה משתמשת בשטחים משותפים בבניין. כן צוין בתצהיר כי בהתאם להסכם שירותי ניהול ואחזקה בין המערערת לבין חברת א.ד.מ. ניהול ואחזקת מבנים בע"מ (להלן: "חברת הניהול"), חברת הניהול היא אשר מחזיקה בשטחים משותפים אלה. לתצהיר צורף ההסכם בין המערערת לבין חברת הניהול (להלן: "הסכם הניהול"). התצהיר והסכם הניהול נועדו להוכיח את טענת המערערת כי לא היא המחזיקה בשטחים המשותפים בבניין. כן טענה המערערת כי אפילו ניתן לחייב אותה בגין השטחים המשותפים בבניין, אין לסווג שטחים אלה בסיווג של "בנקים", אלא בסיווג אחר (שתעריפו נמוך יותר).

במענה לעררים טען המשיב כי כל מחזיק או בעלים בבניין מחויב בארנונה בגין שטחים משותפים, וזאת על-פי הוראות סעיף 9 לפרק 3 של צו הארנונה של עיריית פתח תקווה. תשובת המשיב לעררים הוגשה בטרם הוגשו על ידי המערערת התצהיר והסכם הניהול.

4. במהלך הדיון בפני ועדת הערר העלתה המערערת טענה נוספת, והיא כי המשיב איחר בתשובה להשגה לשנת הכספים 2010, וכי יש לראות זאת כאילו החליט לקבל את ההשגה לשנה זו. טענתה התבססה על סעיף 4 לחוק הערר, שזה לשונו:

                 "(א) מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה.

                 (ב)   לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום".

יצוין כי אין חולק שמנהל הארנונה לא השיב למערערת תוך 60 יום מיום קבלת ההשגה, אלא תוך 62 יום מיום קבלתה (ההשגה התקבלה במשרדי המשיב ביום 6.4.10 והתשובה לה ניתנה ביום 8.6.10). ואולם, למשיב ניתנה ארכה של 30 יום לשם הגשת התשובה, והוא נתן את תשובתו בתוך ארכה זו (יצוין כי הארכה ניתנה על ידי יו"ר ועדת ערר בהרכב אחר מזה שדן בערר לגופו). בעניין זה טענה המערערת בפני ועדת הערר כי הארכה שניתנה למשיב לא הייתה כדין, שכן ניתנה במסגרת ארכה גורפת שניתנה בנוגע לעשרות השגות, בלא שניתנה למערערת הזדמנות להשמיע עמדתה ביחס למתן הארכה, ובלא שצוינו בה טעמים מיוחדים. תוצאת הדבר, לטענת המערערת, היא שאין להכיר בארכה שניתנה למשיב, ולפיכך ניתנה תשובתו באיחור, והדבר נחשב כאילו החליט המשיב לקבל את ההשגה.

5. ועדת הערר דחתה את טענות המערערת. באשר לאיחור בתשובת המשיב להשגה על שנת 2010 נאמר כי ועדת הערר במותבה הנוכחי אינה יכולה לשמש ערכאת ערעור על החלטת ועדת ערר במותב אחר, אשר מצאה לנכון ליתן למשיב ארכה. וכלשון ההחלטה: "כל עוד החלטת ההארכה שניתנה ע"י יו"ר ועדת הערר עו"ד ישראל ליבנה לא שונתה או בוטלה ע"י ביהמ"ש המחוזי בהליך של ערעור מינהלי הרי ההחלטה שרירה וקיימת". באשר לחיוב המערערת בשטחים המשותפים, דחתה הוועדה את טענת המערערת לאחר שבחנה  את הוראות צו הארנונה (הגדרת "שטח בניין" בסעיף 4 בפרק 3, וההוראה בדבר חלוקת שטח משותף, בסעיף 9 בפרק 3). מסקנת הוועדה הייתה כי יש לחלק את כל השטחים המשותפים בבניין בין כל המחזיקים בו.

על החלטה זו של ועדת הערר הוגש הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

6. הודעת הערעור במתכונתה המקורית התייחסה כאמור למספר טענות אשר אינן מצריכות עוד הכרעה, משביקשה המערערת למחוק חלקים מהודעת הערעור. בעקבות זאת, אין עומדות עוד להכרעתי השאלות מי המחזיקה בשטחים המשותפים בבניין, ואיזה סיווג יש להחיל על שטחים אלה. הערעור במתכונתו המצומצמת כולל שתי טענות עיקריות. האחת, כי שגתה ועדת הערר בכך שהתעלמה בהחלטתה מן התצהיר ומהסכם הניהול שהוגשו על ידי המערערת, ולא הכריעה בשאלה מי המחזיק בשטחים המשותפים. השנייה, כי שגתה ועדת הערר בכך שלא הכריעה בשאלה אם תשובת המשיב להשגה משנת 2010 הוגשה במועד, אם לאו (בעקבות החלטתה כי אין היא מוסמכת לדון בכך). אפרט להלן את שתי הטענות.

7. המערערת טענה כי מן התצהיר והסכם הניהול שהוגשו, עולה בבירור שחברת הניהול היא המחזיקה בשטחים המשותפים, ואילו המערערת אינה מחזיקה בהם ואינה עושה בהם כל שימוש. המערערת הלינה על כך שהוועדה לא נתנה דעתה לתוכנם של התצהיר ושל הסכם הניהול, וזאת לאחר שנתנה למערערת רשות להגיש אותם. עוד ציינה המערערת כי המשיב לא ביקש לחקור את המצהיר. משמעות הדבר היא, לטענתה, כי יש לראות את דבריו של המצהיר כנכונים, ואת גרסתו כמוכחת.

8. לטענת המערערת, ועדת הערר שגתה גם בקביעתה כי אין היא מוסמכת לדון בשאלה האם הארכה שניתנה למשיב לצורך מענה להשגה לשנת 2010 הייתה כדין, ובכך שנמנעה על כן מלהכריע האם ניתנה במועד תשובתו של המשיב להשגה לשנת 2010. לפי הטענה, לוועדת הערר סמכות טבועה נרחבת, שבמסגרתה רשאית הייתה לדון בארכה שניתנה על ידי יו"ר ועדת ערר אחרת, ואין צורך לפנות לבית משפט לעניינים מינהליים בעניין. לגופם של דברים טענה המערערת כי למשיב ניתן אישור גורף לכל השומות שהוגשו עליהן השגות, מבלי שיירשמו טעמים מיוחדים, ומבלי שנשמעה עמדתה בעניין. לפי הטענה, בכל שנה צריכות התשובות להשגות להינתן סמוך לחג הפסח, וניתנות בשל כך ארכות גורפות. נטען כי הואיל והארכה ניתנה שלא כדין, הרי שתשובת המשיב ניתנה באיחור, ויש לראות זאת כקבלת ההשגה, בהתאם להוראת סעיף 4(ב) לחוק הערר.

המערערת הדגישה את חשיבותה של הוראה זו, אשר נועדה לאפשר לכל נישום לכלכל צעדיו מבלי צורך להמתין זמן רב ובלתי מוגבל להחלטת המנהל, וכן למנוע ממנהל הארנונה לזלזל בחובתו ליתן תשובתו תוך פרק זמן של 60 יום. המערערת הפנתה לפסק הדין בעת"מ 2445-09 מרכז נופש "ספורטן" פ"ת נ' עיריית פתח תקווה (לא פורסם, 22.3.10) (להלן: "עניין ספורטן"). בפסק דין זה נקבע, לטענתה, כי גם איחור של שבוע בתשובת מנהל הארנונה, תוצאתו קבלת ההשגה, וכי אין לאפשר מתן ארכה גורפת למשיב לצורך הגשת תשובותיו להשגות, מבלי להבחין בין מגישי ההשגות ומבלי שדבר הארכה נודע לנישום בזמן אמת כדי שיוכל להגיב בעניין טרם מתן ההחלטה בדבר ארכה. בהמשך צירפה המערערת גם את פסק הדין בעת"מ 19469-06-10 איי איי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (לא פורסם, מיום 6.3.11) (להלן: "עניין איי איי ג'י"), שעוסק אף הוא בשאלה של איחור במתן תשובה להשגה, וכן את עת"מ 40736-08-10 מכללת סחנין להכשר עובדי הוראה נ' עיריית סחנין (לא פורסם, 1.6.11), שבו מנהל הארנונה כלל לא השיב להשגה שהוגשה לו.

9. כאמור, המערערת צמצמה את יריעת הערעור וביקשה מבית המשפט להחזיר את הדיון בכל הנוגע לסוגיית השטחים המשותפים לפתחה של ועדת הערר, כדי שזו תתייחס לתצהיר מטעם המערערת בכל הנוגע לזהות המשתמשים והמחזיקים בשטחים המשותפים בנכס. כן נתבקש בית המשפט להכריע בעניין חוקיות הארכה שניתנה למשיב.